פייסבוק     צור קשר  |   פורום  |   הרשמה לדיוור

איך את/ה מקבל/ת את הטיפול לגושה
קבלת הטיפול בבית חולים
טיפול בבית בעזרת אחות
טיפול עצמי בעזרת מראה או בני הבית
אני לא מקבל/ת טיפול
הצבע
לרשימת כל הסקרים

גישות טיפוליות

גישות טיפוליות

הגישות הטיפוליות

עד לפני כ-25 שנים הטיפול במחלת הגושה היה סימפטומטי בלבד והתבסס בעיקר על כריתת הטחול במקרים של הגדלה מסיבית עם היפרספלניזם (יתר טחוליות) וכן ניתוחי תיקון אורטופדיים- בעקר החלפת מפרקים. 

ב-1991 אושר לשימוש הטפול האנזימי הראשון שהופק משליות  (Ceredase®, Genzyme), ובהמשך ב-1994 נכנס לשימוש האנזים הרקומביננטי הראשון Imiglucerase  (Cerezyme®, Genzyme). 

ההצלחה הטיפולית והבטיחות של הסרזיים הביאה מספר חברות נוספות בעולם לפתח אנזים לטיפול במחלת הגושה. בשנים האחרונות פותחו שני אנזימים נוספים- Velaglucerase alfa  (VPRIV,  מיוצר ע"י SHIRE HGT בארה"ב) ו-taliglucerase alfa   (Elelyso,  מיוצר ע"י פרוטליקס בישראל ומשווק ע"י פייזר). הראשון שבהם מיוצר בתאים אנושיים והשני בתרבית תאי גזר; הויפריב (VPRIV) אושר לשימוש בארה"ב בפברואר 2010 ובהמשך ב-35 ארצות נוספות כולל ישראל. האללייזו (Elelyso) אושר לשימוש בארה"ב ב-2012 ובהמשך אושר לשימוש במדינות נוספות, כולל בישראל.

הטיפול באנזימים השונים משלב, במרבית המקרים, יעילות ובטיחות: היעילות מתבטאת בהקטנת נפח הכבד והטחול, שיפור במדדים ההמטולוגיים, הפחתת כאבי עצמות ומניעת סיבוכים גרמיים (כאשר ניתן לפני התפתחות סיבוכים בלתי הפיכים), ובעקבות כל אלה - שיפור באיכות חיי המטופלים. הבטיחות – במספר קטן יחסית של תופעות לוואי משמעותיות: מיעוט מקרים של רגישות יתר ומיעוט תופעות לוואי אחרות שמרביתן קלות וחולפות מעצמן. היבט  נוסף לבטיחות הוא המתן בהיריון והטיפול בבית.

הצלחת הטיפול חוללה מהפכה של ממש לא רק למאות חולי הגושה בעולם (מעל 10000 ידועים) אלא גם הביאה לפיתוח טיפולים אנזימיים למחלות אגירה אחרות (דוגמת פברי, פומפה, מוקופוליסכרידוזות שונות) ובשל ההצלחה הכלכלית האדירה  פתחה דלת להתעניינות של חברות תרופות רבות בפיתוח תרופות למחלות נדירות ("יתומות");

הטיפול באנזים ניתן בעירוי תוך-ורידי במינונים ובתדירויות שונות, במרכזים שונים ברחבי העולם. קיימות עדין מחלוקות בשאלת המינון האידיאלי. הטיפול בד"כ ניתן פעם בשבועיים למשך כל החיים; המינון הניתן למרבית החולים בארץ נחשב למינון נמוך במיוחד של 15 יחידות לק"ג בכל עירוי. בשנים האחרונות התברר שיש קשר בין מינון ותגובה (לפחות בשיפור בתמונת הדם, בהקטנת נפח הטחול ובביו-מרקרים כולל הדמיות עצם המבוססות על MRI ). יש חולים בהם נדרש מינון מוגבר להשגת תגובה מצופה ואחרים שלא משנה כמה נגדיל המינון- תגובתם מוגבלת או בלתי קיימת ("poor responders").

המועד לתחילת הטיפול  אף הוא לעתים שנוי במחלוקת -  לא לגבי חולים המציגים תמונה קלינית קשה בפרזנטציה, אבל לגבי חולים קלים ואף א-סמפטומטיים. יש רתיעה (ללא קשר כלל לשיקולי עלות) מהתחלת טיפול כרוני לילד או לאדם צעיר שיתכן שלעולם לא יסבלו מביטויים של המחלה, כאשר מאידך תמיד יש חשש להתפתחות מעורבות עצמות שיכולה להתרחש בפתאומיות. לכן מומלץ להיות במעקב קפדני באחד ממרכזי הגושה בארץ, בייחוד אלה עם פרוגנוזה פחות טובה (מוטציות "רעות", או סיפור משפחתי של אחים עם מחלה מתקדמת), וההחלטה לטפל תינתן בהתאם להתקדמות הממצאים. המעקב כולל- עקומות גדילה בילדים, מדדים המטולוגיים, וסמנים ספציפיים להתקדמות המחלה ( CCL-18, Chitotriosidase ולאחרונה LysoGb1).

יש לזכור שהטיפול האנזימי אינו חוצה את מחסום הדם-מח ולכן יעילותו מוגבלת רק לטיפול בביטויים הפריפריים של המחלה ואינו משפיע על הביטויים הנוירולוגיים המופיעים במחלת גושה type 2,3.

לאחרונה אושר לטיפול בעולם, כולל בישראל ,תכשיר נוסף בשם סרדלגה (Cerdelga ,Eliglustat), המשווק  ע"י חברת סאנופי-ג'נזיים. סרדלגה, בניגוד לטיפול האנזימי, שמפרק את החומר השומני סוכרי שמצטבר בתאים, מעכב את פעילותו של אנזים אחר האחראי על יצור אותו החומר השומני-סוכרי (הסובסטרט)  המצטבר במחלה, כך שהאנזים הפגום במחלת גושה יצליח לפרק כמות קטנה יותר שתיווצר. היתרון בטיפול זה הוא בהיותו ניתן דרך הפה (קפסולה ) ובהעדר תופעות של רגישות יתר. אולם, חשוב לדעת כי יעילותו פחותה מזו של האנזים התוך ורידי ושכיחות תופעות הלוואי גבוהה יותר, לרבות תופעות לוואי לבביות. בנוסף חשוב לקחת הטיפול באופן סדיר על מנת להבטיח יעילותו, ולדווח לרופא המטפל על כל תרופה נוספת שמקבלים, שכן הסרדלגה מתפרקת בכבד על ידי אותה מערכת אנזימטית שאחרית לפירוק כרבע מכלל התרופות הקיימות בשימוש. מה שמכונה drug drug interaction : כאשר שתי התרופות "מתחרות" על אותו אנזים בכבד, אחת עלולה להתעכב ועל כן רמתה בדם תעלה אם חשש מרעילות, או במצב ההפוך – הרמה תפחת והיעילות תיפגע. לפני תהחלת הטיפול  אנו מבצעים בדיקת דם מיוחדת גנטית שמאפשרת הערכת קצב הפירוק אצל כל חולה, והמינון יקבע בהתאם – כדור אחד (למפרקים לאט) או שניים ביום (למפרקים מהר); יש אחוז קטן של חולים שקצב פירוק התרופה גבוה מאוד ולכן אינם מתאימים כלל  (מהבחינה התורשתית) לטיפול זה. לסיכום – יש כיום טיפול פומי המאושר כ"קו ראשון" לגושה, אבל התכשיר הזה יותר מורכב מהאנזים, פחות יעיל ועם יותר תופעות לוואי; יש להתייעץ עם מרכז הגושה בו אתם במעקב לדיון על השינוי לכדור מהאנזים אם מתאים.

כל ארבעת התכשירים מאושרים לטיפול בישראל ולכאורה זמינים בכל קופות החולים. 

שפרונים פרמקולוגים: מדובר בתרופות שניתנות דרך הפה (מולקולות קטנות) שביכולתן לייצב את החלבון הפגןם (במקרה זה האנזים גלוקוצרברוזידאז שהליקוי התורשתי בו הוא גורם הנחלה) ולאפשר לו להגיע לליזוזום (אותו אברון שם נעשה בתא הפירוק ל הגלוקוצרברוזיד – החומר השומני סוכרי – הסובסטראט – הנאגר). לגישה זו בסיס מדעי איתן, אך אל נעשה רישום של תרופה כזו עד כה. ישנה תרופה – ביסודה לשיעול – שבמינון גבוה פועלת כשפרון פרמקולוגי, ויש לה ערך בחולים עם מעורבות מוחית, וכנראה נשמע עליה בתדי הקרוב בהקשר של פרקינסון. קופות החולים לא ממנות אותה, אך העלות לא גבוהה. בקרוב יתחיל ניסוי קליני מסודר עם תרופה זו ביחידת הגושה ב"שערי צדק".

 

השתלת מח עצם והשתלת גנים:

השתלת מח עצם מתורם בריא נוסתה במספר קטן של מקרים, כשמטרת הטיפול היא ליצור תאים מקרופאג'ים תקינים, אשר יספקו אנזים תקין בכמות מספקת. בקבוצה קטנה של ילדים שסבלה מגושה type 3 נצפו שיפורים משמעותיים בגדילה, בהקטנת נפח הכבד והטחול וחזרה של פעילות האנזים לנורמה תוך כשנה מזמן מההשתלה; עם זאת, לא נצפה שיפור קוגניטיבי. גישה זו אינה מקובלת כיום כטיפול בגושה לאור הסיכונים הגבוהים הטמונים בה ובהתחשב בזמינותם של הטיפולים המאושרים. יתכן שבעתיד הכנה קלה יותר לקראת השתלת מח עצם (דוגמת השתלת תאי גזע לאחר ניקוי לימפוציטים), שלא תסכן חיים או תגרום לתחלואה קשה-  תאפשר להציע טיפול זה לחולים ספציפיים כטפול חד פעמי ויעיל למחלת הגושה.

טיפול גנטי – או "השתלת גנים" – הוא טיפול תיאורטי שנמצא במחקר אינטנסיבי דווקא במחלת גושה; נכון להיום המחקרים בכיוון הזה הם עדיין ברמת העכבר, אך יתכן שנשמע על כך יותר בעתיד.


RSS