ביטויים קלינים
מהם הביטויים הקליניים של המחלה?
כפי שהוזכר, ב- 1882 סטודנט לרפואה צרפתי בשם פיליפ צ'ארלס ארנסט גושה תאר לראשונה תסמונת קלינית באישה בת 32 אשר הטחול והכבד שלה היו מוגדלים. הוא היה הראשון אשר גילה את תאי ענק – תאי המאקרופאגים המכילים בתוכם את החומר גלוקוצרברוזיד (תאי אגירה אלו נקראים תאי גושה). הגלוקוצרברוזיד נאגר בעקבות חוסר יכולת בחולי גושה של האנזים לפרקו. הפגם הגנטי עצמו תואר לראשונה בארה"ב ב-1965 על ידי Roscoe O. Brady.
הסימנים הנפוצים ביותר של המחלה הם הגדלת כבד וטחול, אנמיה, רמה נמוכה של טסיות דם (אשר להן תפקיד חשוב בתהליך היווצרות הקרישים בעת דימום) וכתוצאה מכך יש חולשה ועייפות, ונטייה לדימומים. הגדלת הטחול והכבד גורמת להתבלטות מאוד משמעותית של הבטן. תאי הגושה מצטברים גם בעצמות, מביאים להיחלשותן ולדלדול עצם המגבירים את הסיכון לשברים בפרקי הירכיים, כתף ועצמות גדולות אחרות. היחלשות העצמות יכולה להביא לשברים פתולוגיים ( שברים שלא קורים כתוצאה מחבלה מיוחדת). מחלת הגושה מלווה במאורעות של כאבי עצמות (bone crisis) לעיתים בעוצמה מאוד חזקה עד כדי צורך לטיפול בתרופות נרקוטיות. דיווח זה על עוצמות כאב היה שכיח יותר בתקופה שלא היה טיפול למחלה.
המחלה קיימת בכל הגילאים, כאשר היא מופיעה בגיל הילדות יכולה להביא לחוסר שגשוג ,קומה נמוכה ולנכות במידה והיא לא מאובחנת ולא מטופלת.
מתוארים שלושה סוגים של מחלת גושה:
סוג 1 – Type I
שכיח יותר בקרב יהודים, ביחוד יהודים אשכנזים, היא מחלה כרונית אשר לה אין מעורבות נוירולוגית בגיל הילדות, פירושו שאין ביטויים במערכת העצבים המרכזית. בגלל שלרוב תסמיני המחלה קליםה, היא מאובחנת בגיל המבוגר או שמלווה באבחון מאוחר, ולכן בעבר סוג זה תואר כגושה מסוג של המבוגר. נכון למאה 21, המודעות למחלה בפרט והמודעות מחלות גנטיות בכלל הביא לאבחון מוקדם יותר של המחלה, בגיל הינקות והילדות וכך לעתים קרובות נמנעים ביטויים של המחלה כמו שברים פתולוגיים או חוסר שגשוג (קומה נמוכה ונכות) אצל ילדים.
סוג 2 – Type II
מחלה בעלת מעורבות נוירולוגית חמורה בילדות המוקדמת. סוג זה נדיר באוכלוסייה הכללית ונדיר ביותר בקרב האוכלוסייה היהודית. בסוג זה יש מעורבות של מערכת העצבים המרכזית, עם סימנים וסימפטומים המופיעים כבר בשנה הראשונה של החיים. המחלה מסוג זה הינה מחלה לטלית ובד"כ התינוק אינו מאריך חיים.
סוג 3 – Type III
מחלה עם מעורבות של מערכת העצבים המרכזית, ותסמינים נוירולוגיים. הסימפטומים הנוירולוגיים מתפתחים לאט ומופיעים בשלב מאוחר יותר של החיים בגיל הילדות המאוחרת או בהתבגרות. סוג זה מתואר בעיקר בקרב לא יהודים, מתואר גם כצורה הכרונית של מחלת גושה.
יש לציין שבשנים האחרונות, נמצא שישנה חפיפה קלינית בין הסוגים השונים של מחלת גושה, ולכן כיום יש המציעים להתנתק מהחלוקה לשלושה סוגים דיכוטומיים ולהתייחס למחלת גושה כאל מחלה בעלת רמות חומרה המשכיות ממצב אסימפטומטי לחלוטין ועד הצורה הקטלנית ביותר.
אולם, לחלוקה הקלאסית יישומים קליניים ופרוגנוסטיים שחשובים הן להחלטות הטיפוליות והן לייעוץ גנטי: בעוד הסוג הראשון מגיב היטב לטיפול האנזימי, הרי שבצורות 2-3 עם המעורבות של מערכת העצבים המרכזית, אין לצערנו השפעה ממשית לטיפול האנזימי על הפגיעות המוחיות (עקב אי יכולתו של האנזים כמולקולה גדולה לחצות את המחסום דם-מח). בהתאם, אנו מעודדים המשך הריון לזוגות שהאם נושאת ברחמה עובר עם TYPE I במיוחד כאשר המוטציות קלות, ומעודדים הפסקת הריון אם הסוג יהיה עם מעורבות מוחית בגיל הילדות. להורים עם סיכון למחלת גושה קשה נוירולוגית בעובר ניתן להציע אבחון טרום לידתי (אבחון העובר בהריון) או אפילו אבחון טרום -השרשתי ( (PGD) ולאפשר להם לידת ילדים בריאים (12).